מאסף 3

דברים מספיק חשובים כדי להזכיר אותם אבל לא בשביל לכתוב עליהם פוסט שלם.

למה לכבות מזגן כשאפשר להדליק תנור חשמלי?

האמת היא שהידיעה הזאת, היתה אמורה להכנס למאסף של השבוע שעבר אבל היא נשכחה משום מה.

שלא תבינו לא נכון, אנחנו יודעים להעריך ועדי עובדים והסכמים קיבוציים מפנקים ומתנגדים גדולים להפרטה אבל לפעמים…

לגמרי נזרקנו (כרגיל) אל שנות השמונים ואל דירקטור וולט. במבט לאחור מדובר בחתיכת קלאסיקה והעיסוק הנוגע ללב הזה עם מוסד הקביעות מעורר אצלנו געגוע. אבל לאחד מאיתנו, שמשפחתו היתה מושקעת חזק בחברת החשמל, הפרק ההוא של זהו-זה היה חתיכת טראומת ילדות. סבתא שלו, אישה מאוד סובלנית בדרך כלל, אפילו נתנה לזהו זה גט כריתות ולא שבה לצפות בתכנית.

ואם אלך אולי תאמרי "חבל", אם אשאר אולי תגידי: "מנוול"

את המחויבות שלנו לענייני גמלאים אי אפשר להעמיד בספק, אפילו כשזה לא מאוד מחמיא. לכן, נאלצנו להביא את הידיעה המצערת הזאת.

חבל שלא עצרו את זה עוד שזה היה תמים לכאורה..

והנה עוד אחד שהיום כבר לא היה עובר

למרבה הצער, הפרשיה היא עדיין לא נושא חם בקבוצות הדיון של האתר האהוב עלינו, אבל אנחנו מבטיחים לעקוב.

אז אדוני ראש העיר, אדוני ראש העיר, אולי תתן לי לשנות?, אני אוהב ת'עיר הזאת

הדוצ'ה התארח היום ב103.
כיאה לעיתונאות אמיצה
אף שאלה עלהריסת אולם אוסישקין בלי צו הריסה,
מדיניות בניית המגדלים בכל מחיר,
הפליית יפו והדרום,
סגירת ישיבות מועצת העירייה לציבור
ומדיניות הקנסות האימתנית.

אנחנו מבטיחים לא לשכוח ולא לסלוח.

יום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה

אם במקרה שכחתם, היום…

נשארים כל הלילה, עד הבוקר הבא

היום, לפני 43 שנה, נפטר איש יקר שבעטיו נשארנו כולנו ערים לא מעט לילות. משוחחים כמו מטורפים ומגלגלים על הלשון שמות כמו ראובן ושמעון.

הרעות נשאנוך בלי בושה

שלמה הוא כותב השירים הכי טוב ששמעתם בשנים האחרונות.
חוץ מזה הוא איש עצום
וזמר ענק

אחד מאיתנו התחיל לעבוד איתו לפני כמה חודשים,
עכשיו הוא גם מנגן איתו.
עד הבכורה ב11 באוגוסט בלבונטין 7
עוד תשמעו עליו הרבה,
אבל בינתיים תקשיבו קצת לסקיצות ישנות שלו-
לקבל טעימה
תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה.

פתאום בלעדיו

כל קיץ כשזה קורה חלקנו מתרגזים נורא על העיסוק של כולם בכדורגל.
"אחי אני עם חברים רואה על פלזמות וקולנוע ביתי"
"האישה מכריחה אותי ללכת לאיזה אירוע אני אפסיד שוויץ-ליכטנשטיין איזה זין"
כל בית קפה שאנחנו אוהבים שם מסך. כולם מסנכרנים את לוח השידורים לטלפון ולאאוטלוק וכולם קונים גרעינים.

מה לנו כי נלין על עיסוק אובססיבי בכדורגל?
איפה זה מתחיל להרגיז אותנו?

עוד כמה שבועות ייגמר הפסטיבל הלא מעניין באמת הזה. רוב האנשים יחזרו לשגרת חייהם החשובה יותר.
אנחנו נתחיל את משחקי גביע הטוטו.
פעם אחר פעם נעמוד מול פרצופים משתאים "מה אתה צריך את החרא הזה?", "בואנ'ה ראיתי את המשחק בטלוויזיה היה מה זה משעמם, העברתי לארץ נהדרת" "כמה לוקחים על משחק כזה?"
"עד לסכנין בשביל האפסים האלה? לפחות אכלת כמו שצריך?"

אנחנו מחבבים כדורגל.לא נכחיש זאת. אבל את הלילות שאתם מעבירים מול אולפני ליגת אלופות-מונדיאל-יורו אנחנו מעבירים בלחפש טרמפים חזרה ממגרשים דלוחים.

שלא תבינו-אנחנו רואים קצת יורו ונהנים, ואחלה שאתם בקטע.
אבל כשהכול ייגמר-ופתאום נשאר בלי ההילה והזוהר, האולפן בקניון ארנה והבדיחות הרעות של השדרים הטיפשים?
נשמח אם תנצרו את הרגעים האלה ותתייחסו יותר בסלחנות לחוסר הרצון שלנו להיפגש איתכם בשבתות,
לא תתקשרו בימים שהקבוצות שלנו משחקות, תבינו אם לפעמים ממש לא בא לנו לדבר עם אף אחד,
ותזכרו שהעניין הזה של לקלל,להתבאס ולקחת ללב כל החמצה הוא עבורנו דרך חיים.

שבת שלום