ועדת תרבות של הבלוג ארגנה היום ארוחת צהריים מרוחקת. עדיין בגוש דן, אבל במקום אחר.
באחת הצמתים הראשיות שסמוכות למסעדה המרגשת-והזולה עד מאוד- שאכלנו בה, לפתע הבחנתי בבחור מחלק פליירים של עסק מסוים.
מבט חטוף לא השאיר מקום לספק. "אבי", בואו נקרא לו ככה, אמרתי לו, "מה שלומך?".
אבי הוא אדם כבן 45, מתגורר בצפון תל אביב, כנראה שבבית הוריו עדיין. כך לפחות היה המצב כשהכרתי אותו, לפני כעשר שנים. אבי לוקה קצת בשכלו והוא התפרסם בזכות קריאה שהיה צועק ברחובות תל אביב, בעיקר באזור הים. כשהכרתי את אבי הוא נהג לחטט בפחים.
אני עזבתי את מתחם הים, ובגלל רון חולדאי הרשע, אינני פוקד כבר את תחילת דיזינגוף, ולכן כמעט ולא נתקלתי בו.
קשה לי לומר שאבי זכר אותי. אחרי הכול אנחנו לא חברים, או משפחה, וגם לא נפגשתי איתו פגישות משמעותיות עד כדי כך גם כשהיינו מתראים. אבל הוא התרגש מאוד שזכרתי את שמו ושפניתי אליו.
הוא התחיל לשאול אותי מאיפה אני מכיר אותו וסיפרתי לו. הוא חייך, וחייכתי בחזרה.
אחר כך הלכתי לאכול עם צוות הבלוג . אבי נשכח וטרדות היום הגיעו.
עכשיו חזרתי הביתה, ונזכרתי בו שוב. והייתי חייב שגם אתם תקדישו לו איזה רגע.
קו 17 