עוד משרה אוברייטד

אוקיי.עזבו את הפרשה של המסמך.
שזה בכלל היה מביך, כאילו מדובר על קשר במ.ס אשדוד,
"גורמים בסביבתו של אשכנזי"-נו באמת,מה זה, יניב קטן?
עכשיו נבחר רמטכ"ל. צופיפניק, לא עלינו. ובונה לא חוקי.



אוקיי. עכשיו בטעות אחד מאיתנו האזין לתוכנית אקטואליה.
מאה פרשנים ורוני דניאל, וההוא נעלב וההוא יפרוש וזה לא היה סגן וההוא יעשה לביתו.("מה הוא יעשה לביתו,מג'דרה?" על פרישתו של שאול מופז מהחיים הפוליטיים.א.כ.ג)
וכל זה בשביל מה?
על מה?
רמטכ"ל?



נו באמת, אנחנו לא קונים את השטויות האלה.
מה זה להיות רמטכ"ל?
להיות ליד הרב הצבאי בטקסים בבתי קברות בשמש היוקדת עם זבובים ואיתן כבל?
מה כבר רמטכ"ל יכול לשנות?
לא שצבא זה לא חשוב וזה.. אבל בחיאת..
מה כבר יקרה עם הרמטכ"ל החדש?
חיילים לא יאכלו לאפות בקומה השישית בתחנה מרכזית? או בתרבות יום א ליד הסימנטק ?("מה זה ה"מתוקה " הזה? עזבו אותכם אני רעב")
חיילים תימנים לא ישמעו דודו אהרון בטלפון ברכבת?
האורז יפסיק להיות צהוב?
יש סיכוי שלא נראה את מסעדת "מפגשים" בדרך למקום המפחיד ההוא ?
לא יהיו נציגים של חברות סלולריות וקופות חולים ביציאה מאותו מקום?
מסיבות סוף מסלול או שחרור ינגנו מוזיקה יותר טובה ויכסו מתישהו את עלות השכרת המועדון ברחוב קיבוץ גלויות?



בקיצור, תפקיד אוברייטד.



המלחמות בארץ נקבעות לפי אירועי תרבות והופעות גדולות.
השנה לא תהיה מלחמה כי הפועל תל אביב תובס מחר ולא תעלה לליגת האלופות.
אם היא היתה עולה אז היתה פורצת מלחמה,כדי שהיא לא תוכל לארח בארץ.
ועבור העניין הזה לא משנה מי הרמטכ"ל.




שעון על היד יהיה לו? זה הרי מה שחשוב.
אומרים תמיד "קבלת החלטות ברגעים קשים".
נו,אנחנו מכירים שני רמטכ"לים לפחות שלו היו עולים על קו 17 עם שקיות משוק לוינסקי לא היית מרים גבה.
על יצורים כאלה סמכנו?
עברנו את זה בשלום?



נזרום גם עם החדש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החברה הישראלית, חלאס, סוציולוגיה, צבא | 3 תגובות

דרומה מכאן

החום גרם לנו להרהר קצת באזור בארץ שיש לו, משום מה, יחסי ציבור טובים, פחות או יותר.

וזה הביא אותנו לכתוב שירה.

מודרנית,

אבל שירה.

אם נוזמן, נשמח להדרים בעצמנו כדי להקריא את היצירה.

עברת לבאר שבע בגלל הלימודים,

אמרת "נתרחק, עם ריח ציונות ובדואים",

הגעת ונתקעת בדירה של עמידר,

אבל זה לא נורא,

מצאת איזה בר


אמרת "החיים קשים", נסעת למזרח,

עישנת איזה מאה קילו,

עכשיו אתה תותח,

חזרת ואמרת "אני לא רוצה אישה וילדים",

אז הלכת לחלוב אלפקות בחווה של בודדים.


אבל בסוף היום,בסוף היום

כל כך חם ומיותר שם בדרום


לך היו שנתיים בדירה של הדודים בצהלה,

למדת חינוך לגיל הרך-חשבת על התחלה,

עד שהחבר עזב עם מישהי,

שגם היא קיבוצניקית עם ציצי,

ועכשיו את עובדת,

"רק בינתיים",

בצרכניה.


אבל בסוף היום,בסוף היום,

לא לח, אותנטי והכל

אבל בראסמי,ורק בראסמי-למה לסבול?

תעזבו אותכם מהדרום

וגם גן יבנה זה דרום

וגם גדרה זה דרום

ואין דרום אחר-אין אחר

שבת שלום,

וברוכה תהיה ליגת העל (נכתב אמנם בפתח העונה הקודמת, אבל הדברים הללו יהיו יפים תמיד)

פורסם בקטגוריה Uncategorized, הדרום, החברה הישראלית, חוסר נחיצות, חלאס, סוציולוגיה, ציונות, תרבות | כתיבת תגובה

איתו לנצח

אחד מאיתנו אמר: צפה למהומה חולונית. השני לא צפה את קיתונות השופכין שיעלו מכריו הילידים..

אבל כמו בכל קו גם אצלנו יש מקום לטרוניות – נא להכין כרטיסים לביקורת..


אחד מהם עלה לנו על העצבים.

אחד מהם עצבן ברמות אחרות.

אחד מהם הגזים.

אבל מי אנחנו בכלל?! שתי חולוניות זוטרות, בעלות שלל כפכפים וטייצים, וללא תוכניות חיסכון מכספי הרנטות.

החיים בתנועה הם לא פשוטים. הם דורשים ממך המון. כולם סוחבים את זה על גבם.

אבל יש כאלה שיותר. כזה הוא א.מ.

א.מ נולד בכפר סבא אי שם בשנותה- 70 המאוחרות. עוד עת יצא מרחם אימו הסתכלו עליו האחיות המקסימות והמגשימות במבט נפעם והכריזו- "הוא התנועה!"

לא עברו הרבה שנים וא.מ. הגיע לגן החובה. שם שרטט לראשונה פירמידה שלימים תהפוך להיות שלבים בהקמת  דרור. כאמור, הוא התנועה.

כשהיה א.מ בן 10 הקים את קן כפר סבא (פעם הוא היה חדש, כי לא היה חדש) שמשך אליו את טובי המוחות ופאר ההגשמה שידעה תנועתינו. כאמור, הוא התנועה.

כשהגיע לשכבה המתבגרת, נשא א.מ על כתפיו את תהליך להוביל שנית. תהליך שהיווה פריצת דרך משמעותית בחברה הישראלית ככלל ובכפר סבא, העיר השיתופית, בפרט (בימים האלו, חולונים רק למדו לכתוב). כאמור, הוא התנועה.

על ימיו כמש"צ כבר בכיתה ט' וכקומונר בכיתה יא' קצרה היריעה מלתאר. כאמור, הוא התנועה.

השנים עברו וא.מ המשיך לשאת על כתפיו את התנועה בצמתים הכי משמעותיות שלה- הקמת מפעל חוות ההכשרה, הגדרת יעדים מחודשים לפרק המשימה, הקמת תנועת הבוגרים, הקמת מעגל המחדשים , הרשת וכו וכו.

וכל זאת – בצניעות, ענווה ומסירות אין קץ, כי כאמור, יש אדם, יחיד ומיוחד שהוא- הוא, התנועה.

אז מי אנחנו בכלל שנגיד משהו?!

אנחנו גדלנו בחולון. ונכון, סביר להניח שגם הילדים שלנו יגדלו שם.

חולון היא העיר הזו שתמיד מזהים עם בת ים. ותמיד יש משהו להגיד עליה.

לא עיר שיתופית עם מחסני בגדים וחדרי אוכל- עיר עם נאפיס (לא, זה לא בראשון- למרות שלא הייתה לנו בעיה אם זה היה), שברולט וחצי חינם.

עיר שקרובה לת"א וביום שישי הולכים לשוק- כי זה מה שעושים.

עיר שיש בה "ליקוקית" ופיצה נאפולי ותוסס. והכי כיף לפגוש שם את כל הכיתה.

עיר של פרחות אבל כאלו של פעם, שיושבות בכיכר ויצמן, מעשנות טיים ונראות מעולה. (אצלנו אין בוטוקס, יש גנים טובים.)

עיר שיש בה הכל (חוץ מאתיופים).

עיר שכולם גרים בה אחד ליד השני, אין גטאות (שלום לשכונת עלייה) ומותר לקחת קמח מהשכנים.

עיר של גברים נשואים עם מכנס שבע שמיניות (לא הכל מושלם) בפארק פרס.

עיר שיש בה גם מנגלים, לא רק, אבל גם. כי לא איכפת "מה יגידו השכנים".

אצלנו – המוכר בגלידה לא היה קאפו ואין לו מספר על היד. הבנות הן לא הכי יפות. הבנים לא יוצאים מהארון בכיתה ב'. ההורים לא פסיכולוגים. לא קוראים מרקס בדרשה בבר-מצווה. אין רכבים מהבית בחווה. לא יושבים בדיקסי בסופי שבוע. ולא כולם מחכים לרבין.

אז מי אנחנו?! שתי חוב"תיות עם כפכפים וטייצ .

מה עוד נותר לנו, אם לא לחיות בצילו?!

ולקינוח- קצת אקטואליה:

כולם מוזמנים לחגיגות הגמר בפארק פרס.

הבנות.

פורסם בקטגוריה חברים, חולון | 3 תגובות

חולוניה

מה שקרה זה שקראנו באחד העיתונים כתבה על אורן ברזילי. רוב הכתבה עסקה במחלה שלו ובשירים ובהופעה החדשה בבית. אבל את העין החדה שלנו תפסה הפיסקה על העובדה שאורן נסע אחרי איזה באלאנס לעשות קניות בחולון כי "מי כבר יכול להרשות לעצמו קניות בתל אביב"?

הדבר הזה הביא אותנו למחשבה על סוגיה קשה, כואבת וטעונה. שבעקבות מעורבות רגשית של אחד מאיתנו היא תעשה בקפידה ובזהירות. אבל לא בלי האמת העיתונאית שלנו. סוגיית חולון וחולונים והעיסוק בקניות.

קניות,ולעשות קניות, ולדבר על קניות זה הדבר הכי,היחיד שחשוב בהוויה של החולונים.

יהיו,כמובן, אלה שיגידו שהזיהוי של חולון  עם קניות זה רשת הסופרים ההיא. והמתחם באזור התעשייה עם כל הסופרים עם השמות של הרחובות של המקצועות מהמהפכה התעשייתית.

גילוי נאות יגיד שגם אחד מאיתנו נוהג מדי פעם לפנות ימינה עם הגיעו לאזור(אזור-כמו יקנעם-ריבוי כניסות ליישוב קטן ומיותר,למרות ההילה שהוא זוכה לו לאחרונה),ולעשות קניות.

העניין הוא שהוא סובל. כלומר, לא נהנה. בעוד כל האנשים,אלפי האנשים שדוהרים שם עם עגלות, מאושרים.קורנים. הם עושים את הדבר שממלא את חייו של החולוני וגורם לו לאושר. הם עושים קניות.הם קונים.הם דוחפים עגלות.הם מפנים לזה חצי יום. זה הבילוי. זה העניין. זאת מדורת השבט.

חולונים קונים בסוקולוב. חולונים קונים באזור תעשייה. חולונים קונים ירקות כל הזמן,במקומות מיוחדים. חולונים קונים בראשון. אבל כשהם מגיעים לראשון הם לא נהיים ראשון,אלא מביאים את חולון לראשון. חולונים יכולים להסתובב שעות במתחמים מפחידים ,מלאים גברים בגילאי 28-78 עם גופיות וכפכפכים, עם בנות זוג שלהוטות לרכוש פריטים שהומלצו להם על ידי דודות שלהן או חברות שלהן ששמעו ממישהו ששמע ממישהו. חולונים גם נוסעים לקניות בתל אביב בשוק בצלאל כי יש שם חזיות או בשוק הכרמל כי יש שם בצל ירוק זול. האוטובוס לוקח להם שעה, ואם זה ברכב החנייה וההליכה ל"קקאו" אחרי זה עולה להם פי עשר מעלות הקניה אבל זה לא נספר. כי זה מילא להם את היום. זה עשה להם את זה.הם קנו. הם התקשרו לבת שלהם וסיפרו לה. המטרה הושלמה.

פעמים רבות צועד אחד מאיתנו ורואה את העגלות העמוסות כל טוב הארץ ותהיה עולה לו בראש.

לאן הולכים החולונים עם הקניות? למה הקניות האלה משמשות? האם החיים של חולוני הם פשוט פרק זמן בין קניות לקניות?.

זה אולי קשור לעובדה שחולונים נשארים בחולון וגרים ליד ההורים. סביבה שלא מאפשרת טייק אווי.

סביבה שמקשה על מרד.סביבה שממלאת את המקרר בקופסאות.

אולי זה כי אין איפה להפגש, אז נפגשים בסופר.

לי החידה הזאת לא פתורה. אני רק יודע שסוף השבוע מתקרב והמקרר מתרוקן ואני אאלץ שוב לחמוק מהנשים המפחידות שרצות עם העגלה, מאנשים עם כרס שמעמיסים קבבים, מאמהות שצועקות על מוכרות שלא מבינות את שפתם לחתוך יותר טוב את הגבינה, מאלפים של אנשים שמבטם תר אחר מבצעי הנחות של מרככי כביסה ובעיקר מנשים מפחידות שסוקרות אותך ביציאה ובוהות בסרט הקופה שלך במבטים ששיכים למשטרים חשוכים.

באחד הפרקים הבאים נדבר עוד על משטרים חשוכים וסופרים גדולים בחולון,לקחים מההיסטוריה, שומרים אוקראינים וגדר חשמלית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, בסביבתנו הפיזית, החברה הישראלית, סוציולוגיה | 9 תגובות

טור אורח- מילא לקרוא לה עיר המדע, אבל זה…

י.א הוא ידי קרוב של המערכת וקורא אדוק של קו 17. העובדה המצערת שנולד בעיר ללא תקווה וחי את רוב חייו הבוגרים במקום מדכא רק קצת פחות, עוזרת לנו לסלוח לו על כיבוש משרד המערכת ועל כל מה שעולל למורשתו. נסיבות חייו העגומות גם הפכו את י.א. לבר סמכא בכל הנוגע ליישובים שהנחיצות מהם והלאה. כמו למשל רחובות. קריאה מהנה.

תראו, באמת שאין לי משהו נגד רחובות (אם היה לי הייתי משתמש). אבל מה שהתחיל בתור מושבה מגודלת של פרדסנים ותימנים ונתקע עמוק בשנות השמונים, תקופה בה "מדרחוב" היתה פסגת החדשנות הצרכנית הישראלית, מתעקש למצב את עצמו בתור בדיחה עצובה- "עיר המדע והתרבות".

אם זה היה מסתכם בכך שבימי "רחובות עירי", או איך שלא קוראים לזה בימינו, היו לוקחים את העוללים הרכים לראות את פסגת ההישגים של העיר: מאיץ החלקיקים– אז מילא.

אם זה היה מסתכם בפסטיבלים הזויים דוגמת "פסטיבל רחובות לפסלים חיים"– אז מילא. כן, אני יודע שהתגובה העיקרית שלי לשימוש במילה "פסטיבל" לאירוע בו אנשים עומדים יומיים ללא תנועה, היא במילא "מילא" (ולא נניח חתונה אשכנזית). ואני יודע שיש בזה משהו מקומם. אבל לעומת הפיסקה הבאה- אז באמת מילא…

מאחר שעיסוקיי הובילו אותי למקומות מגורים מגוונים, אני נקלע לרחובות בתדירות של מספר פעמים בשבוע. באחת הפעמים האחרונות נדהמתי לראות את השלט הזה:

שיחות.

עם מדענים.

במקומות הבילוי.

לא פחות ולא יותר.

עזבו את זה שיש לי השגות חמורות על קיומם של "מקומות בילוי" בעיר (למעט שלוש הגלידריות המעולות בהרצל).

אבל זה באמת מה שאתם רוצים לעולל לעיר שלכם? להנציח אותה סופית בתור בירת ההשפלה??

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה.

אתם יושבים על בירה בדבלין (מה שמזכיר לי שאני צריך לכתוב בהזדמנות על שלטים כגון "יש גינס בעיר" ומשמעותם) ופתאום ניגש אליכם מין סטיב ארקל, רק באשכנזית,  ומתחיל לדבר  על תאוצת חלקיקים, המפץ הגדול ואלוהים יודע מה (אם הוא לא הוכיח רגע קודם שמתמטית הוא לא).

ככה אתם רוצים שיראו מקומות הבילוי שלכם?

הם לא מספיק דלוחים כמו שהם?

פורסם בקטגוריה חוסר נחיצות, טור אורח, סוציולוגיה, רחובות | 3 תגובות

אולי עוד קיץ

בצר לו עבר אחד מאיתנו ביום חם זה דרך הקיצור של שלוש הסמטאות שמאחורי רחוב שוקן המכונות "קריית המלאכה" או "סמטת המקומות המוזרים" או משהו כזה.

באופן לא מפתיע, שני חיילים עם מבט המום בעיניים פנו אליו בעיניים מתחננות ושאלו "איפה זה א.חולצות"(השם המלא שמור במערכת).

אותו אחד מאיתנו, שכבר כמה שנים לא מסתובב בקיץ עם שקיות של חולצות, חטף פלאשבק הישר לשנת 90', עת עלה עם חברו היקר לו כאח ע.ל על קו 567, ומשם על קו 73 לשדרות הר-ציון וחיפש את השלט הכחול של חנות החולצות, בדרך להכנת חולצת הקבוצה הראשונה ולא האחרונה של קבוצת פנצ'ר,מנוחתה עדן(וגם את הקן שלה הרסו בשבת).

מאז עברו הרבה מים בנחל איילון,והרבה קורסי מורות חיילות וגם סופי מסלול ומחנות קיץ וקייטנות קיץ נחתמו בטקסים רבי רושם- ובכולם חזר הריטואל הקבוע: נסיעה למקום שעושים בו חולצות.

תמיד בדרום העיר,תמיד במקום לא ברור. תמיד בלי שום שלט בולט לעין.

מה שגורם לחיילים שעלו בהגרלה, או חמור מכך, לרכזי שבטים שמנים בצופים, או חמור שבעתיים- למדריכי טיולים לא רלוונטיים שמדריכים בני נוער מבריטניה ונושאים נשק מסוג קרבין, ללכת למקומות האלה.

להגיע עם ציור ולקבל נזיפה ממוכרת פריחה("ככה מציירים גמל? זה נראה כמו קרנף"), לספור כסף קטן שנאסף מכל הפלוגה,להיות בלובי צפוף עם כל מיני רכזי קייטנות מרמת גן ("בית עמנואל יש לי את הגלופה אבל קייטנת אדם קדמון תצטרך לשלם 90 שקל") או, לא עלינו, רכזים של שבט נוה מונסון (עם כל הפוזה, אתם עדיין אור יהודה).

יושבים כולם ומכשיר הפקס פולט ציורים והזמנות בקצב מחריד, כל מזכירה עם שלושה מכשירים.

עובדים מבית המלאכה הצמוד מגיעים עם חולצות כל שלוש דקות. רובם הגדול עיראקים. עושים גלופות כאלה בתוך דברים מוזרים-מרגיש כמו טום סויר.

בנות מתקשרות בלחץ לרשג"דית ("אין סגול חציל יש סגול לייקרס"), חייל אתיופי שניצל את העובדה שכל המחלקה בבריכה בגבעת אולגה ואף אחד לא רוצה לצאת מהמים, ומגיע לראשונה בחייו לתל אביב ולא לתחנה המרכזית(אבל גם לא ממש רחוק משם), צעקות על חולצות שיצאו הפוך, צרחות על זה שהחולצות לא מוכנות וריבים על המחיר "אתה רוצה כובע רקום במחיר של כובע עם הדפס בשלוש שקל? ".

את הזמן שנותר עד לאיסוף ההזמנה שכמובן מאחרת בשעה, אתה יכול לנצל בלהכין גביע לקבוצה שניצחה בספורט טבלאי, או לאכול סנדביץ' בשוקן.

הדבר הכי חמור קורה אחר כך. אותו חייל אתיופי,או פרחה שמדריכה בקייטנת מדעים גבעת שמואל, צריכים להסתובב ברגל עד לתחנת האוטובוס ומשם לכל קצווי הארץ עם שתי שקיות ענק. וכל זה בחמישים וחמש מעלות חום ובמאה אחוזי לחות.

הכי מרגש זה, שהם מבקשים ממך אחרי זה שתכוון אותם לרחוב כפר גלעדי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, אור יהודה, בסביבתנו הפיזית, החברה הישראלית, סוציולוגיה, תנועות נוער | 3 תגובות

והם אמרו תורידו

ידיד המערכת א.ד, שראוי לכמה פרסים על מפעל חיים, שולח לנו ולציבור היושב בציון בכל שבוע את הד הזמן-השבוע שהיה.

אנחנו ממליצים למי שעוד לא נרשם לדף בפייסבוק שיעשה את זה ויפיץ את דבר המפעל החשוב הזה.

אחרי הכל, מי יזכיר לכם מתי נוסדה גדרה?

אז מדי יום חמישי אחד מאיתנו מקבל עדכון על הדף השבועי ועובר לראות מה ומו.

השבוע היו כל מיני דברים לא חשובים וגם כמה שכן.

אחד מהם הוא ה20 ביולי 1969. יום העלייה על הירח.

בתכל'ס, חוץ מסדרות מרגשות ושירים מרגשים על המלחמה הקרה מה כבר יצא לנו מהירח?

בכללי כוכבים,חוץ מפרחות שקוראות את התחזית,זה מה זה כיתה ו'-סיור בפלנטריום –שאתה נרדם-כי כמה אפשר לדבר על כוכבים.

כל פעם שאנחנו עוברים,בצר לנו, על יד יקנעם, ואנחנו רואים שם בקצה ההר איזה פלריג של טיולי טרקטורונים, אנחנו נזכרים בארמסטרונג.(לא הכלב עם הצמידים הצהובים).

כמו הירח,גם יקנעם נכבשה מתישהו ועלו עליה בני אדם.

כמו הירח, יקנעם ממוקמת במקום רחוק מאוד.

כמו הירח,לא ברור למה הגיעו לשם בני אדם.

כמו במקרה של המירוץ לחלל, גם במקרה של פיתוח הכבישים בדרך ליקנעם  הוא מיותר ויכול היה להיות מושקע במקום טוב יותר ומועיל יותר.

כמו בירח, גם ביקנעם לא ביקר אף פעם אף בן אדם.

ונסיים בפראפרזה. "הירח ויקנעם כל כך רחוקים אך בשני המקומות פרפרים לא עפים"

פורסם בקטגוריה חוסר נחיצות, יקנעם, מערכת השמש, תאריכים חשובים | תגובה אחת

בהרכב מלא

בשעה טובה נמצאים פיזית באותה מדינה שלושת חברי המערכת שלנו

טרם באותו אזור חיוג ומי יודע מה ילד יום

קיץ סוער לפנינו

נרגנות על המונדיאל תתחלף בנרגנות על כל שאר הדברים שמרכיבים את חיינו.

הרבה מקומות חדשים לסמן בהם וי

המון ממתקים חלופיים שהצטברו על שולחן המערכת

המון דיווחים לעמותת זוכרות
ובאופן כללי המון דברים.

כהרגלנו לא את הכל נספיק ובטח לא בהכל נשתף.

אבל נשמח להפגש ולהתפלל שיבואו ימים קרים יותר, שהקבוצות שלנו יתחזקו,

ושמעבר לכביש- בקרית שלום ובקצף- יהיה רק רע.

בינתיים אחד מאיתנו עבר נחיתה קשה ואחד מאיתנו נותר בלי מטען לנוקיה הארור ,והשלישי-השלישי הוא טיפוס של מונדיאל.

הוא מבקש שנחזיק אצבעות לנבחרת שלו, של ההיא,המתחרה של אברמק.

נו שוין.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

כן הם שוב חוזרים, ימי מונדיאלים

הנה זה מתחיל, החרא הרגיל

אנשים טיפשים, רובצים מחוץ לפאב

מחזיקים ת'ראש, עומדים וצועקים

על שחקנים שאיש אינו מכיר את שמם

כן הם שוב חוזרים ימי מונדיאלים

הימים המרגיזים והלחים

שוב אשב לבד בוהה בתשחצים

בואו חזרה, יחיאל צגאים

השמיים מתמלאים בזיקוקים

והעירייה הביאה גם זמר

על האש גדול של אנשים טיפשים

"מישהו, שיכבה את הפרשן"

כן הם שוב פעם מבקרים ת'פרשנים

אנשים שאת קדוסי לא מזהים

כתבות ברור חייל שוב ממחזרים

כאילו לא עברו ארבע שנים

פורסם בקטגוריה Uncategorized, בסביבתנו הפיזית, החברה הישראלית, חיי היומיום שלנו, כדורגל, מונדיאל 2010, ספורט, תרבות | כתיבת תגובה

את עם הורוד, תסתובבי

בפעם החמש עשרה נכנס האיש והברך ניר דוידוביץ לחדר הניתוחים.

נראה כאילו הוא נמצא כאן כבר שנים. עם אותה חולצה ורודה, מבט זגוגית אינפנטילי, משפחה חופרת ופרצופים בלתי נסבלים בחימום.

ניר, כמו כל חבריו בריאד, מת שאחד מאיתנו ישנא אותו. אחד מאיתנו באמת שונא אותו, סך הכל הוא אוהד את הקבוצה האדומה בחיפה. זאת, שלמרות ששרים לה שהיא לא קיימת בעיר, מייצרת שחקנים הרבה יותר טובים, ובעיקר זיינה לשחצנים השמנים ולדון קסקט את התואר שהם חגגו כבר במחזור השני, שלא לדבר על המחזור האחרון, שעליו עוד ידובר שנים רבות.

אבל אחד מאיתנו שאוהד את הדאבליסטית לא שונא את ניר. כמו שהוא לא שונא אף אחד מהקבוצה הלא מעניינת הזאת, שהיא אכן, כפי שמקובל לקרוא לה, אשדוד עם תארים.

לכן בחגיגות שהיו לאחד מאיתנו אף אחד לא שר עליהם אלא רק על הנבלות בצהוב כחול ובצהוב שחור. את הירוקים אנחנו לא שונאים. אנחנו פשוט לא מתרגשים מהם. וזה מה שמכעיס אותם יתר מכל.

אבל ניר, ניר זה משהו מיוחד.

כל כך כיף לראות אותו משמיט כדורים חשובים. כל כך מצחיק לבהות בו עושה חימום. מדהים איך הוא עם החולצה הורודה הזאת. והאשה הבעייתית הזאת, והראיונות המטופשים לעיתון.

ובעיקר. כיף לראות אותו מסובב את הברך. ואת הכתף. וכיף לראות אותו סובל. וכיף לראות אותו לא מוזמן לנבחרת עשר שנים ואז פתאום פורש ממנה, כאילו שלמישהו זה משנה. כאילו ששושנה ארבלי אלמוזלינו תפרוש עכשיו מהפוליטיקה.

אז עוד ניתוח בפתח. נשמח לשיר לך במחזור הראשון.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, אשדוד, חיפה, כדורגל, ספורט, פ.צ ריאד | תגובה אחת