טור אורח- לנגב

ר.ס. הוא חבר טוב מאוד של המערכת, לא רק חבר אלא גם איש שהולך איתנו דרך לא קצרה (עוד מגליון ינואר 2008!). לכן העובדה שדווקא הוא נפל קורבן לעצלות המערכתית שלנו כואבת במיוחד. אז אנחנו גאים לפרסם את טור האורח ששלח אלינו כ"כ מזמן, בלווית התנצלות מעומק הלב. נקווה שעכשיו כבר לא נצטרך להתחמק ממנו במסדרונות מפקדת קו 17. קריאה מהנה.

במסגרת המשימות שלקחתי על עצמי, אני מוצא את עצמי מסתובב באמת בהרבה מקומות שאם לנקוט בלשון המעטה, אומר כי רוב רובה של האנושות לא מגיעה אליהם.

יש מקומות מיותרים בצפון.

יש במרכז

יש כאלה אפילו מעבר לקו הירוק.

אבל, כי זה אבל גדול שמגיע…

יש את אלה שבדרום!

כן, אני יודע שאתם בטח חושבים שאני הולך לדבר על מקומות רחוקים מאוד.

גם אני חשבתי כך.

אבל, המדהים הוא שאנחנו מדברים על מקומות לא רחוקים מאוד,

ועדיין רחוקים כל כך.

ואני יודע, אפילו למדתי בבית ספר בן גוריון, חונכתי וחינכתי על כך ש"בנגב יבחן העם בישראל".

אבל,

לסוע דרומה זה לא דומה לשום דבר אחר שפגשת.

שום דבר, אפילו שעות של המתנה לאוטובוס בגולני, צומת קדרים, צומת אחיהוד או אפילו קרית שמונה לא יכינו אותך למה שיקרה לך כשתעבור את קו רחובות דרומה.

כי,

כשאתה נוסע לפריפריה הצפונית יש לך כמה דברים להתנחם בהם.

קפה באיזה כפר, גבינות במחירים לא סבירים אצל פריקים.

חומוס סביר. אוברייטד כן, אבל סביר.

בייגלה או תותים בצד הדרך.

מה יש כבר לעשות בדרך לדרום?

לעצור אצל ורדה במסמיה?

קרית מלאכי?

בורקס בעוזה?

נס על חלב בבית קמה?

עולה בעיני רוחי חבר שניסה לקנות בורקס וקולה באופקים, באשראי, בדרך למילואים, וקיבל מבט של "מאיפה נפלת?"

באמת, כמאמר המשורר, תחנות הביניים אוזלות.

ואז אתה מגיע לבאר שבע.

אומרים שהיא בירת הנגב, ואתה, התמים, באמת מצפה למשהו.ומתאכזב.

אבל מה יש כבר לצפות מעיר ששיא הפעילות הכלכלית שלה מתרכזת בימי ראשון בין 9-11 ומסתכמת בשווארמה. וגם זה עם הנחת חייל.

ואיך לא תתרגש מזה שהיא זכתה בפרס בינלאומי על עיצוב אלמנטים של מים ( נשבע לכם )??

ממש ונציה של המזרח התיכון!

ממה תתרגש?

או מצביקה הדר?

או סתיו אלימלך?

אולי נתנחם ביהודית רביץ.

ושלא תגידו שאני היחיד. הלכתי למומחים לאזור.

חבר יקר למקומות מיותרים וממתקים חלופיים, שרשומות לו מניות רבות בקו 371 אמר: " על מה אתה מדבר? יש שם אחלה מסעדות פועלים."

נו, I`ve rest my case!

מסעדת פועלים!

ככה קוראים למקום שלוקח 50 ₪ לעסקית שכוללת שניצל וצ'יפס.

וברד חופשי.

ואחד אחר אמר, " באר שבע היא העיר עם תנופת הפיתוח השנייה בגודלה אחרי פתח תקוה"

להמשיך?

לא נראה לי שצריך.

פה מסתיים הידע של רוב האנשים מהמרכז. כי תודו, מבחינתכם אין הבדל בין ירוחם, דימונה, מצפה- רמון ויטבתה.

לא אצלי!

תחנות הביניים אוזלות אמרנו? לא אצלי!

אצלי הן רק התחילו.

החלטת להמשיך מב"ש.

יש לך, בגדול שתי אפשריות.בסדר, שלוש. אנחנו נתמקד בשתיים.

שתיהן קיימות, כפי שהיטיב לנסח זאת בגאוניות הלל מיטלפונקט, רק ביום שלישי בערב. ואיך נאמר, לא בדיוק "פעמיים כי טוב".

וכמובן שהמילה שעולה לך בראש היא "פזנון" ( ושמישהו יסביר לי כבר מה המקור שלה ). ועכשיו אני מבין התנסות מימטית-קטרתית מהי. או יותר נכון, מה היא לא!

הבה נסקור את האפשריות.

אפשרות א' – דימונה ( להשתין בדרך לאילת ובניון כבר אמרנו?? ) או אפשרות ב':

השם של צומת היציאה מב"ש מעיד יותר מכל על הצפוי לך. "צומת אוהלים". כאילו צופה את העתיד.

חתולים מחשבים את קיצם לאחור.

וגם אתה.

וכולם מתפעלים שיש כביש דו נתיבי. ממש התרגשות. הציויליזציה הגיעה. ואז הוא נגמר אחרי 10 ק"מ. אז תפסיקו לזיין ת'מוח על פיתוח תשתיות וקירוב הפריפריה.

הדבר המשמעותי האחרון שקרה פה זה שדויד ברוזה ומאיר אריאל עברו פה בדרך לירוחם.

ואחר – כך.

כלום, נאדה.תמרורים של חיות. אוהלים. בסיסי צבא. מידי פעם איזה קיבוץ שפעם הרגיש חלוצי או חוות בודדים של איש אחד שבטוח הוא משהו בין הרצל המודרני לקלינט איסטווד.

אם לפחות היה קורה פה משהו אז מילא.

המשכת.

עברת בדרך איזה אפיזודה מרגשת במצפה ( רק תגידו שלא מפרגנים ).

בכביש הערבה – באוזניך, אריק לביא ומדמיין את עצמך בסבנטיז,

בורח לפטרה ומתפלל שהלגיון לא ידפוק בך איזה כדור.

ואז הגעת לאילת ( ואל תגידו שאתם באמת מתרגשים מכושי רימון ).

מה יש עוד להוסיף שלא נאמר כבר?

ערמה של בני 16 נוטפי הורמונים, גרגירי אורז ושרוואלים.

והמונקיז.

אה כן, והגשר!

בל נשכח את הגשר.

מילא איזה ברוקלין או לונדון ברידג' שלא להזכיר את גשר הירקון.

למרות שאם הייתי גובה 5 שקלים מכל אחד שקפץ שם באמת הייתי מיליונר.

אבל מצד שני הייתי נשאר באילת.

ומה הייתי קונה?

במה הייתי משקיע?

מניה ב"בקעת הירח"?

עסקיות ללא סוף ב"בצל ירוק"?

או מנוי לכל החיים לשנורקל בחוף אלמוג?

אז בואו, אקח אותכם לנגב, נעשה את זה זריז, ונחזור הביתה.