אולי עוד קיץ

בצר לו עבר אחד מאיתנו ביום חם זה דרך הקיצור של שלוש הסמטאות שמאחורי רחוב שוקן המכונות "קריית המלאכה" או "סמטת המקומות המוזרים" או משהו כזה.

באופן לא מפתיע, שני חיילים עם מבט המום בעיניים פנו אליו בעיניים מתחננות ושאלו "איפה זה א.חולצות"(השם המלא שמור במערכת).

אותו אחד מאיתנו, שכבר כמה שנים לא מסתובב בקיץ עם שקיות של חולצות, חטף פלאשבק הישר לשנת 90', עת עלה עם חברו היקר לו כאח ע.ל על קו 567, ומשם על קו 73 לשדרות הר-ציון וחיפש את השלט הכחול של חנות החולצות, בדרך להכנת חולצת הקבוצה הראשונה ולא האחרונה של קבוצת פנצ'ר,מנוחתה עדן(וגם את הקן שלה הרסו בשבת).

מאז עברו הרבה מים בנחל איילון,והרבה קורסי מורות חיילות וגם סופי מסלול ומחנות קיץ וקייטנות קיץ נחתמו בטקסים רבי רושם- ובכולם חזר הריטואל הקבוע: נסיעה למקום שעושים בו חולצות.

תמיד בדרום העיר,תמיד במקום לא ברור. תמיד בלי שום שלט בולט לעין.

מה שגורם לחיילים שעלו בהגרלה, או חמור מכך, לרכזי שבטים שמנים בצופים, או חמור שבעתיים- למדריכי טיולים לא רלוונטיים שמדריכים בני נוער מבריטניה ונושאים נשק מסוג קרבין, ללכת למקומות האלה.

להגיע עם ציור ולקבל נזיפה ממוכרת פריחה("ככה מציירים גמל? זה נראה כמו קרנף"), לספור כסף קטן שנאסף מכל הפלוגה,להיות בלובי צפוף עם כל מיני רכזי קייטנות מרמת גן ("בית עמנואל יש לי את הגלופה אבל קייטנת אדם קדמון תצטרך לשלם 90 שקל") או, לא עלינו, רכזים של שבט נוה מונסון (עם כל הפוזה, אתם עדיין אור יהודה).

יושבים כולם ומכשיר הפקס פולט ציורים והזמנות בקצב מחריד, כל מזכירה עם שלושה מכשירים.

עובדים מבית המלאכה הצמוד מגיעים עם חולצות כל שלוש דקות. רובם הגדול עיראקים. עושים גלופות כאלה בתוך דברים מוזרים-מרגיש כמו טום סויר.

בנות מתקשרות בלחץ לרשג"דית ("אין סגול חציל יש סגול לייקרס"), חייל אתיופי שניצל את העובדה שכל המחלקה בבריכה בגבעת אולגה ואף אחד לא רוצה לצאת מהמים, ומגיע לראשונה בחייו לתל אביב ולא לתחנה המרכזית(אבל גם לא ממש רחוק משם), צעקות על חולצות שיצאו הפוך, צרחות על זה שהחולצות לא מוכנות וריבים על המחיר "אתה רוצה כובע רקום במחיר של כובע עם הדפס בשלוש שקל? ".

את הזמן שנותר עד לאיסוף ההזמנה שכמובן מאחרת בשעה, אתה יכול לנצל בלהכין גביע לקבוצה שניצחה בספורט טבלאי, או לאכול סנדביץ' בשוקן.

הדבר הכי חמור קורה אחר כך. אותו חייל אתיופי,או פרחה שמדריכה בקייטנת מדעים גבעת שמואל, צריכים להסתובב ברגל עד לתחנת האוטובוס ומשם לכל קצווי הארץ עם שתי שקיות ענק. וכל זה בחמישים וחמש מעלות חום ובמאה אחוזי לחות.

הכי מרגש זה, שהם מבקשים ממך אחרי זה שתכוון אותם לרחוב כפר גלעדי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, אור יהודה, בסביבתנו הפיזית, החברה הישראלית, סוציולוגיה, תנועות נוער. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אולי עוד קיץ

  1. יסודות הגיב:

    מבריק
    מדויק
    כל הכבוד

  2. לאון הגיב:

    אוי זה כ"כ נכון! ומצחיק

  3. ר מהצפון הגיב:

    פעם היה אופנת מור…. שם היו בני אדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s