את עם הורוד, תסתובבי

בפעם החמש עשרה נכנס האיש והברך ניר דוידוביץ לחדר הניתוחים.

נראה כאילו הוא נמצא כאן כבר שנים. עם אותה חולצה ורודה, מבט זגוגית אינפנטילי, משפחה חופרת ופרצופים בלתי נסבלים בחימום.

ניר, כמו כל חבריו בריאד, מת שאחד מאיתנו ישנא אותו. אחד מאיתנו באמת שונא אותו, סך הכל הוא אוהד את הקבוצה האדומה בחיפה. זאת, שלמרות ששרים לה שהיא לא קיימת בעיר, מייצרת שחקנים הרבה יותר טובים, ובעיקר זיינה לשחצנים השמנים ולדון קסקט את התואר שהם חגגו כבר במחזור השני, שלא לדבר על המחזור האחרון, שעליו עוד ידובר שנים רבות.

אבל אחד מאיתנו שאוהד את הדאבליסטית לא שונא את ניר. כמו שהוא לא שונא אף אחד מהקבוצה הלא מעניינת הזאת, שהיא אכן, כפי שמקובל לקרוא לה, אשדוד עם תארים.

לכן בחגיגות שהיו לאחד מאיתנו אף אחד לא שר עליהם אלא רק על הנבלות בצהוב כחול ובצהוב שחור. את הירוקים אנחנו לא שונאים. אנחנו פשוט לא מתרגשים מהם. וזה מה שמכעיס אותם יתר מכל.

אבל ניר, ניר זה משהו מיוחד.

כל כך כיף לראות אותו משמיט כדורים חשובים. כל כך מצחיק לבהות בו עושה חימום. מדהים איך הוא עם החולצה הורודה הזאת. והאשה הבעייתית הזאת, והראיונות המטופשים לעיתון.

ובעיקר. כיף לראות אותו מסובב את הברך. ואת הכתף. וכיף לראות אותו סובל. וכיף לראות אותו לא מוזמן לנבחרת עשר שנים ואז פתאום פורש ממנה, כאילו שלמישהו זה משנה. כאילו ששושנה ארבלי אלמוזלינו תפרוש עכשיו מהפוליטיקה.

אז עוד ניתוח בפתח. נשמח לשיר לך במחזור הראשון.