בלי לשים לב אנחנו כבר רצים כבר תקופה.
הכל התחיל ביום אחד במשרד ההוא,מנוחתו עדן(בן בסט).
ישב אחד מאיתנו ואמר :"למה שלא נפתח בלוג". אחד מאיתנו, שתמיד מזדרז כשמדובר בדברים חשובים, ישר החל לפעול בנושא.
הוא חיפש אחר, נו, איך קוראים לזה אצלנו.. פלטפורמה.
התיישבנו בבלוגלי. כי זה היה נגיש וזה היה מהיר.
נוצרו בינינו יחסים קרובים. עברנו תקופות יפות ונפילות וקריסות של שעות ארוכות.
כל הזמן המשכנו בדרכנו. לכתוב רק על דברים שלא תקראו עליהם בשום מקום אחר.
הבאנו לעולם בשורות רבות. שמו של הקו יצא מגבולות קרית שלום. התחלנו להופיע בפייבוריטס של כמעט כל המי ומי בתעשייה.
דחינו על הסף כל הצעה פיננסית. כל ניסיון לפתות אותנו עם חוזים שמנים ובאנרים ופרסומות וסרגלי כלים.
הציעו לנו להתקדם אבל אנחנו נשארנו נאמנים. שרנו בסוף כל פוסט ש"הבית זהו בלוגלי ואותו לא מחליפים.
אבל הבית הודיע לנו שהוא הולך.
אז ההוא שאחראי על העניינים האלה, העביר אותנו אכסניה.
לא מלון, לא מנעמים. אכסניה.
חינמית,טובה, עצמאית. כזאת שתיתן לנו ולכם עוד הרבה שנים של בדיחות, ניואנסים והרבה מאוד פתח תקווה.
תודה לבלוגלי. תודה לכולם.
נשבעים להמשיך בדרכך
קו 17 
עד המוות קו 17!