שעונים על ידינו, הרוח איתן

בצר לאחד מאיתנו, עלתה קבוצתו האהובה לגמר הגביע נגד אליצור כוכב יאיר.

אתמול היה הגומלין המרגש וקבוצתו של אחד מאיתנו ניצחה ופיצתה על ההפסד המביש במשחק הראשון.

אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא גם לא כוכב יאיר. למרות שגם זה זרק אותנו לשנות התשעים.

קהל מוזר,ילדים בני 16 עם שעונים וכיסוי סקוטש (ע"ע). חולצות גזורות של  כושר קרבי. כל העניין הזה.

העניין הוא היישוב עצמו, או מה שמכונה "יישוב קהילתי".

  

 

זה מתחיל מהשער. תמיד שער צהוב. תמיד אתה מרגיש לא שייך.

אח"כ שילוט מוזר על איזה אירוע. מקרינים בשנתיים איחור את "סוף העולם שמאלה", נגיד.(שזה כשלעצמו אירוני. הלו. אתם בסוף העולם. אין יישובים קהילתיים במקומות נורמליים).

שמות של פרחים לרחובות. בנות שמנסות להיות לבושות בצורה יפה ומעודכנת, אבל נראות כמו ניצבות בקליפ של "פלסיבו" במקרה הטוב, תופסות טרמפים ומנסות לברוח לעיר הגדולה.

גברים בני חמישים עם רכבים או ג'יפים עם לוגו של חברה לועזית שבה הם עובדים ב"פארק התעשייה". נוסעים במבט מתנשא, יודעים כל. "מלח הארץ". פעם הם היו בסדר. היו בעיר נורמלית. היו בצבא, או בנח"ל. אפילו הלכו לגרעין. אבל מאז הם שם. חיפשו איכות חיים אבל בלי הכאב ראש של הקיבוץ. עם קהילה. עם בית יפה.

בגידות בריקודי עם, בעיקר בנסיעות לתחרויות, או במקהלה, אינן נחלתם הבלעדית  של יישובים קהילתיים. זה קורה גם אצלנו בכפר סבא.

אבל פשוט שם בסימטת ההרדוף פינת הלולב זה הכל חלק מההויה. מין טווין פיקס-דוסון קריק רק בלי הרצח או הסירות,בהתאמה.

גם בקיבוצים יש ילדים ציניים שמשתכרים ברחבה ליד המועדון לחבר. אבל שם יש לפחות היסטוריה. יש ממה להתרגש או לחילופין להתאכזב.

ממה יש להתאכזב "בגבעת אלונים", למען השם? מה היה הניסיון של "משעולים" שמהשבר שלו אתה אמור להתבאס?

אנשים מוזרים, בבוקר מייצרים פצצות במפעלים של נשק או מנצלים עובדים בחברה ובערב לובשים לבן למען גלעד שליט ומתרימים למען נזקקים.

קווי אוטובוס לא יעילים. טריינינגים לא רלוונטיים וגרביים מיודפת. מתנחמים בפיצות מפוקפקות. במרכז קניות בצומת תמוהה.

אחוז בלתי סביר של מכביסטים. אנשי אקדמיה מוזרים. חולי נפש במסווה של יצרני כדים.

אוהבים את החומוס של אבו ג'יבלי ואת הזיתים של אבו באבי ומתקנים את הרכב אצל אבו פארס אבל כשהם מגישים טפסים להתקבל ליישוב גורסים אותם ישר.

אנחנו אמרנו עוד מזמן. אין חלופות.או קיבוץ או עיר גדולה. אל תעיזו משהו באמצע.(למושבים עוד נייחד פעם פוסט משלהם)

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה החברה הישראלית, חוסר נחיצות, יישובים קהילתיים, כוכב יאיר, כללי, סוציולוגיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על שעונים על ידינו, הרוח איתן

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    😳 🙄 😉

  2. רונית הגיב:

    שעונים עם כיסוי סקוטש זה תיאור מדויק, גם החולצות הגזורות – סוג של מיליטריזם שמתברר שנשאר אופנתי בפרבריה. ולמרות ההכללות מבינה אותך. מה שכן – ואפשר למחוק הערתי אחר כך – כלי רכב במקום "רכבים", וצומת הוא תמוה ולא תמוהה.

  3. קו 17 הגיב:

    רונית,
    זה בלוג שממציא אופנה, תוכן וגם שפה חדשה.

  4. עגיס. הגיב:

    אוי, זה נכון. זה כ"כ נכון.
    צחקתי 😀

  5. פינגבאק: עם כלנית שבורה בתוך הלב | קו 17

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s