תחנה אחרונה בהדר יורד העירה 3

ידידנו החיפאי, ש.נ, הגיע בשבוע שעבר לתל אביב.

בצאתו מהרכב הוא התקשר לאחד מאיתנו ואמר שהוא חייב לכתוב לנו עוד טור אורח.

אז הנה הוא, תתפנקו.

צפוף פה צפוף (תלה אותם גבוה….)

קרה לך לפחות פעם אחת שרצית להגיע פיזית מנקודה א' לנקודה ב'?

קרה לך שבאותה הפעם לא התחשק לך לסוע ברכבת? או באוטובוס?

קרה לך שמצאת טרמפ עם חברים?

קרה לך שכשהגעת לטרמפ גילית שאתה נוסע ברכב עם עוד 4 אנשים?

קרה לך שבגמר הנסיעה מורטת העצבים אמרת לעצמך בלב או בקול שאולי עדיף היה לסוע בתחבורה ציבורית ולחסוך את הסיוט הלא נגמר?

אח"כ בטח תהית לעצמך מה העניין? למה זה צריך להיות ככה? למה כך אני מרגיש ואפילו שאני נוסע עם חברי הטובים ביותר.

 

ובכן יש לי אולי תאוריה להציע על העניין.

 

אני אקרא לתיאוריה הזו ד' אמות.

 

לכל אחד מאיתנו יש ד' אמות ואם באופן מודע או לא מודע הוא שומר עליהן. שומר על עצמו.

אנחנו לא נדבר עם אנשים בפחות ממרחק מסויים. אפילו בשיחות הכי אישיות או סתם ככה במשרד או ברחוב. אם מישהו יחצה את הקו אז ניקח צעד אחורה כאילו מגנטים מנוגדים דוחפים אותנו. פשוט לא ניתן לזה לקרות. ואם זה קורה אז זה מוזר או לא נעים. נכון?

 

אז מה חשבת לעצמך שיכול לקרות אם אתם מכניס את עצמך לקופסא יחד עם עוד 4 אנשים במרחב רגיל של 2 אנשים, מקסימום 3?

 שיהיה כיף?

 

והנסיעה רק התחילה… ויש פקק… ומישהו לא התקלח… ורצית לישון… ואין לך מקום לכתפיים…  ומישהו לא מפסיק לדבר… די…

 

קרה לך?

 

ולא נסיים בלי רגע אחד של נחת מעיר הבירה שלנו.

לא הבנו אף פעם איך כמה ילדים עם ברזלים בשיניים, שלושה ג'ינג'ים ושני ג'אזיסטים יכולים להקרא סצינה חילונית

אז רק לחזק את דעתנו, קבלו את תמונת השנה (עם ניחוחות חזקים של אייטיז)

101.jpg

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה טור אורח, תחנה אחרונה בהדר וגו\'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s