ובלילות אני חולם

עם התקרבות הקיץ המיוזע והשנוא מתקרב גם סופה של עונת הכדורגל. אחד מאיתנו כבר עלה ליגה ולאחד אחר מצפה הערב משימה חשובה וקדושה בצפון. חבר טוב ויקר של המערכת חגג גם הוא עלייה משלו ולמרות שלעיתים מזומנות אנחנו תוהים על הנחיצות של עיר מגוריו שמחנו לקבל ממנו טור אורח. כאלה אנחנו, סובלניים ופתוחים.

קריאה מהנה.

 

 נפתח במשהו מתבקש

לפני כמה שנים גיליתי שוב את מועדון נעוריי.

הגעתי בהבלחה, שהייתה נראית קצת הזויה למגרש מוכר.

פעם, בשנות ה90 הטובות,

רבין היה ראש ממשלה, השלום היה בפתח, עוד הייתה פה(קצת) מדינת רווחה,

והייתה גם קצת קהילתיות.

אז הייתי מגיע לשחק משחק, שהיום אפילו ההוא השמן שהיה פעם מאמן הנבחרת כבר מכיר ומוקיר.

המגרש היה מגרש בלטות.

היינו מתאמנים אצל אחד, אלוני, שחוץ ממאמן ידע להיות גם מורה ורק עליו יכולתי למלא דפים.

מידי פעם היה מתעופף כדור גדול יותר, שנבעט מעבר לגדר הגבוהה.

אלה היום סוף ימי הזוהר של הספורט בעיר ששמה משתרבב לעיתים בכל מיני כתבות.

גדלנו במועדון שכבר לא קיים.

מאז ההוא עם העסקים בעולם התחתון החליט לפרק חלקה טובה בעיר ילדותי, כולל את מועדוני הספורט.

הקבוצה שלי כבר לא קיימת, אבל הקבוצה האחות (כך גיליתי לפני שלוש שנים) חיה ובועטת.

אז הלכתי למשחק אחד.

וכמו באהבה, היה ניצוץ אבל לקח לנו כמה שנים להתרגל אחד לשניה.

התלבטויות קשות, אני והקבוצה מירושלים במערכת יחסים מעורערת מאז הגיע האיש עם הקוויאר ועסקאות הנשק.

ובעונה הבאה כבר שניי משחקים.

בינתיים, אחד מהחברים כבר ביקר באצטוני.

שנה של הפסקה.

השנה כבר אזרתי אומץ ללכת לבד.

פגשתי קבוצה, שלא פוגשים כל יום.

קהילה.

אהבה.

תשוקה.

פגשתי קהל קטן, אבל עם לב גדול.

כל מה שאכתוב על הקהל והקבוצה, ישמע כמו קלישאה שלקוחה מאיזה כתבה במדור ספורט נוסטלגי.

והעונה הזו הייתה באמת גדולה.

לא האמנתי שזה יקרה,

גם גביע(אומנם גביע הליגה הארצית)

ובשבוע שעבר,  משחק שאמור לסגור את סיפור העלייה.

הרבה זמן לא הרגשתי את ההרגשות שמרגיש כל אוהד בימים שלפני המשחק.

ביום שישי, 3 שעות לפני המשחק כבר לא הצלחתי לשבת.

כל הדרך ברגל לאצטוני כבר ראיתי איך זה לא קורה השנה.

מגיע לסכך שקט יחסי(אפילו יחסית לאצטוני עד שריקת הפתיחה)

השחקנים עולים.

מתחילים לשיר, יותר ויותר חזק.

 [flix:3204826]

 

ובלילות אני חולם…

אני אוהב אותך קוון…

מחצית ראשונה, 45 דקות מעודדים והשופט שורק למחצית.

0-0

כל ההפסקה מתחיל לחשוב שצדקתי. זה לא יקרה היום.

עד תחילת המחצית השניה.

ארנון תמיר.

ואז הילד, אלירן שחר.

2-0.

ואז התחילה החגיגה.

 אין ספק, גיליתי מחדש האהבה למשחק.

ועכשיו נשאר רק לקוות שנשאר בבית גם בעונה הבאה.

גם בלאומית.

יום שישי.

16:00.

אצטוני.

החגיגות הרשמיות.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה טור אורח, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s