100 שנים ועוד יומיים- החגיגות החלופיות

ימים שהם סיוט עבורנו.

מכל תכנית טלוויזה פרצופו הזחוח של האיש והחליל

פקחים תולים שלטים ועוד שלטים עם לוגו העירייה ואירוע המאה

וזיקוקים

ואירועים

ואנשים מאושרים שקונים אותם בקצת לייזר .

ועוד אירוע והנה הוא מדבר ברזי ברקאי ובמולי שפירא ( שני אוהדי הפועל תל אביב שכמובן לא ישאלו אותו על האולם עליו השלום).

וכאילו ההפסד של הנבחרת הכחולה פינה את מקומו בדיוק ובואקום של הלאומיות המתקתקה  נכנסו אירוע המאה שנה לתל אביב.

אז קודם כל לא הבנו כי הרי מועדון הכדורגל מכבי תל אביב הכריז כבר לפני כמה שנים על שנת המאה ואיך  זה יתכן שרק עכשיו? אולי נמני התבלבל בספירה? או לוני?

אבל אחרי שנרגענו החלטנו שלא ניתן לרון חולדאי אחד להרוס לנו.

כי אנחנו שונאים את העירייה ואת העומד בראשה במיוחד אבל את העיר אנחנו אוהבים.

אנחנו אוהבים את זה שיש מה לאכול בלילה.

ואת זה שרועש.

ואת  בלומפילד, ואת בית ההסתדרות , את משרדי המערכת שלנו, ואת קו 17 עצמו. וגם את 5 ואת 4 ובכלל את זה שמקסימום אם נגמרו האוטובוסים תמיד אפשר ללכת ברגל הביתה כמעט מכל מקום. ( הרי תל אביב לא באמת ממשיכה לכל השכונות הרחוקות האלה ליד גלילות).

אנחנו אוהבים את הכיכר, ואת "תל אביב תהיה ז'נבה" וגם את "ליל חניה".

ואת אלתרמן בכלל, ואת רכטר, ומוהר,ואת אריק איינשטיין ואת שלום חנוך ואת אביב מארק, ואת אמדורסקי ואת שלומי שבן ואת יהלי סובול ( שנסלח לו על ההופעה בכיכר רק כי הוא היה בכל העצרות של אוסישקין והוא באמת שונא את חולדאי).

אנחנו אוהבים לכוון אנשים מראשון למוזס. ואנשים מבוגרים לאבולעפיה ( "אה זה לא בפלורנטין?" )

אנחנו אוהבים את כל המועדונים שהיינו בהם ושהופענו בהם או ראינו בהם הופעות, בדרך כלל של אותם אנשים.

אנחנו אוהבים את השנאה של המדינה לעיר הזאת ואנחנו שונאים אותה לא פחות, אבל אנחנו גם אוהבים לחיות בה, כי כמו שחווה שרה פעם, גם בתל אביב הייאוש נעשה יותר נוח, וטעים, ומעניין.

אנחנו אוהבים תרבות למרות שפיזית לא ביקרנו באף גלריה ומוזיאון מאז כיתה ו' שנסענו לפלנטריום.

אבל אנחנו נמשיך לחיות פה, לפחות עד סוף החוזה הקרוב.

וכן, נמשיך לצעוק ולמחות נגד רון חולדאי בכל מקום, למרות המרדף הפאשיסטי שמתנהל נגדנו בימים אלה במיוחד.

בכנס המאה היה רגע אחד, שממחיש עבורנו הכל.

אחד מאיתנו שמע בקשר עובדי עירייה קוראים אחד לשני לרוץ לשד שאול המלך :

"תעיפו את המפוח".

הכוונה היתה למפוח העלים שעשה רעש ולכלוך, כמו תמיד, רק שהפעם זה היה ליד כל נכבדי הכנס.

 

אז הגיע עובד עירייה, כדורגלן עבר, ו"העיף את המפוח".

אבל המפוח לא היה לבד. את המפוח הפעיל עובד, ממוצא אתיופי.

סביר להניח שעובד קבלן מנוצל.

אז למפעיל המפוח, ולכל המאבטחים, ולאלה שישנים ברחוב כי מישהו החליט שהם לא בני אדם, ולאלה שגורשו מבתיהם ולכל אלה שהם עובדי קבלן שקופים שחיים ונושמים בעיר הזאת ואין מי שישיר להם-

להם מוקדש לפיד החגיגות החלופי של קו 17.

בתקווה לימים טובים יותר להם ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.

 

אז בואו נהנה קצת מתל אביב.