תחנה חדשה בקו 17.
פכים אקטואליים מתוך הספר עם העטיפה הכי טובה בתולדות הספרות העברית, ואולי העולמית.
ולפתיחה: אבשלום על המשלחת הישראלית לבייג'ינג.
שלווה אולימפית
בבית הספר לקצינים נהג המד"ס (מדריך הספורט) לומר לנו, הצוערים, שהספורט החביב ביותר על הישראלים הוא הספורט הלבן.
הספורט הלבן, רוצה לומר- לשכב בין הסדינים הלבנים ולראות ספורט.
שיא אולימפי כאן, שיא אולימפי שם, ומהי שלווה אולימפית? זה שיא אולימפי בשלווה? להיות שלו יותר, מהר יותר, רחוק יותר?
לא רבותי שלווה אולימפית זה שמה של השלווה על האולימפוס, הרי האולימפוס היה משכנם של האלים ביוון…
… השלווה האולימפית מזכירה לי את המעשה ביהודי, שהתיצב, בבוא יומו, בשערי גן עדן.
אמר לו המלאך הממונה:
"תראה אדוני, אתה היית ככה בינוני- ספק לגן עדן ספק לגיהנום. מה אתה מעדיף?"
השיב היהודי:
"סלח לי, אבל אפשר לבקש סיור… בגן העדן, בגיהנום, שנראה"…
נעתר המלאך לבקשה, ופתח את השער הכבד אל הגיהנום.
מה רואה היהודי? תזמורות, כלי נשיפה, מנדולינות, מחולות, תופים ומצלתיים.
הלכו המלאך והיהודי לראות את גן עדן. ש-קט… שקט ושלווה, קצת ציוץ ציפורים, והעיקר- שקט.
שואל היהודי את המלאך: "סלח לי, אך איך זה שבגיהנום יש כל כך הרבה תזמורות ואילו לאנשי גן עדן אין אף תזמורת אחת."
אמר המלאך ליהודי: "נו באמת, אדוני. בשביל כל כך מעט אנשים, שאנחנו נחזיק תזמורת?!"
נו באמת, אדון ורשביאק, בשביל כל כך מעט אנשים אנחנו נחזיק תזמורת?
קו 17 