כומו שאני אוהב

 

 

 זה שיר פרידה.

כאילו, יש מצב שהכל זה קומבינה וגו' אבל כנראה שזה נגמר.

בדיוק לפני שבועיים עברנו ליד הסניף ההוא בדיזינגוף סנטר

ודיברנו על איך הכול לא משתנה שם אף פעם כולל "תומר חנות מלאה בטראש"

והחולצות של צה"ל להדפסה. כנראה ששמחנו מוקדם מדי.

נזכור את הבורגר ראנץ' שאולי הקדים את זמנו בהרבה מובנים, עם ניסיונות לעשות רשת עם תפריט אחיד ופרסומות בקולנוע כשכל מה שהיה פה היה בייגלה חם.

אחד מאיתנו יזכור במיוחד את שנות השמונים בכפר סבא, ואת הסניף במרכז אהרוני. ואת כל מה שהיה שם לטוב ולרע.

עם המכות של כיתה ו עם ה"ערסים",

עם מיליוני חולצות כחולות אחרי יום פעילות דוהרות אל הקופה ומתרגשות למשמע ההזמנה משוגרת במיקרופון המוזר.

נזכור את שלטי העץ בצהריים של חופש גדול.

נזכור שלא הבנו מה ההבדל ולמה זה "ספרדי".

נזכור רטבים מעולים ששימשו אותנו לפעמים בארוחות בבית.

נזכור גם את סוחר הסמים שקיבל סניף מתנה משימון.נזכור ולא נשכח.

נזכור צ'יפס מסולסל ומוזר.

נזכור איך גדלו מרכזי הקניות והפכו "קניונים"

ואיך פעם נשבענו שנחרים אותם, ועד היום אנחנו שונאים אותם, אבל לפעמים אין ברירה.

נזכור איך נדדנו משם, תחילה ל"קפולסקי" ול"יטבתה בעיר",

אח"כ לשפודיות משתנות.

אחר כך ל"נרגילה".

אבל תמיד חזרנו, גם אם רק בזיכרונות.

כנראה שלא נבכה על הבורגר ראנץ באמת.

אולי אנחנו עצובים בגלל שעוד משהו שהיה לנו בשנות השמונים מת. אולי זה המסביב למרכז אהרוני שמת לנו מזמן.

בית המפלגה שנהרס, מועצת הפועלים שזקנתה מביישת, הבריכה שקפצנו אליה כשרבין נבחר, רח ויצמן והחנויות של פעם, והקן שלנו שעוד מעט ויהרסו אותו לטובת בניינים מכוערים .

כנראה שלכל אחד יש סניף אחד לפחות של בורגר ראנץ' כזה לבכות עליו אבל גם קצת לא עליו.

כומו שאני אוהב.