קלוד

עוד טור אורח בקו 17. הפעם, אחרי חודשים רבים של הבטחות מביא לנו א.י. (נציג קו 53 הקרייתי) את סיפורה של תחנת תרבות צפונית. מקום שבו גם אחד מאיתנו היה קונה קלפים של חבורת הזבל.

יש דברים שבתור ילד קטן היו ברורים מאליו ומובנים, זה התחיל בחוג המשפחה המצומצם – אמא, אבא, אחות ואח. לאט לאט זה גדל לתחום של השכנים וככל שגדלתי זה עבר לתחום הרחוב והשכונה ושם לראשונה נתקלתי בקיוסק של קלוד שניצב עד היום באותו מקום וקלוד עדיין שם. כל יום ב25 השנים האחרונות של חיי.

עד היום אני לא יודע האם קלוד זה שמו האמיתי של המוכר בקיוסק הזה, במובנים מסוימים הוא דמות ציבורית כמו מדונה או סטינג שמשתמשים רק בכינוי ולא בשמם האמיתי. יכול להיות אפילו שזה השם של אבא שלו שגם מכר בקיוסק הזה והשם פשוט עבר הלאה כך שחוץ מחוג חברים מצומצם והמשפחה הקרובה איש אינו יודע את שמו האמיתי. אבל כמו כל דבר שהוא מובן מאליו אתה לא שואל את עצמך שאלות מיותרות. אפשר להשוות את זה לעובדה שאתה קורא לאבא שלך "אבא" ולרגע לא עלתה בך המחשבה למה אתה לא קורא לו בשמו הפרטי.

בחוג המשפחה המצומצם שלנו יש לקלוד כינוי אחר שבא ללמד אותנו קצת על עם מי יש לנו עסק – "הרומני".

השיוך האתני הזה לא בא רק לציין את מוצאו של קלוד אלא לקבוע עובדה על אופי האיש ועל הסכנות הכרוכות במשא ומתן איתו. היה זה השיעור הראשון שלי ברב תרבותיות בחברה הישראלית.

אם תשאלו את אבא שלי (גם היום) מה הוא חושב על קלוד תקבלו את התשובה – "רומני רמאי" ושאר ירקות שבדרך כלל מתלווים לביטויים שכאלו. אבל בסופו של יום למרות כל מה שאבא שלי חושב עליו והעבודה שהוא עשה במהלך השנים להנחיל לנו את מסקנותיו על האיש, גם הוא יקנה אצלו.

היום הקיוסק של קלוד ניצב בין פיצוציה ודוכן למכירת ג'חנון, במובנים מסיומים הוא סוג של מונומנט היסטורי בחברה הישראלית בכלל ובקרית חיים בפרט. מי שמע היום על קיוסק? היום הכל זה פיצוציות או דראג סטור או כל דבר אחר שמספק לך החל מניירות לגלגול דרך ממתקים ועד למוצרי יסוד לבית. כשאני חושב על זה, קיוסק זה קצת אנכרוניסטי…

במובנים מסוימים אני מבין שחוץ מהפרנסה שקיוסק זה מביא לבעליו יש פה קריאת תיגר על התרבות הישראלית של היום – חזרה לשורשיות של קיוסק ומכולת שהיו הרבה לפני כל תרבות השפע שאנחנו חיים בתוכה בימים אלו. תרבות שחשבה וחייה על פי הצרכים ועל פי מה שהיה שנחוץ, אולי קצת יותר אבל לא יותר מדי.

הקיוסק של קלוד היא פינה של נוסטלגיה בנוף המשתנה תדיר, פינה של ודאות, סוג של ודאות. בשבילי היא אומרת גם זיכרונות ילדות והתבגרות שצרובים בי. אז מה זה הקיוסק של קלוד בשבילי?

זה הרבה דברים:

• זה ללכת לקנות סיגריות לאבא.
• זה ללכת לקנות קרטיב כשיש לך קצת כסף.
• זה לקנות שם ולדעת שיחזירו לך עודף במסטיקים כי אין לו מספיק כסף קטן או שפשוט הוא עשה עליך קטע כי אתה ילד.
• זה לדעת שאבא קונה לך שם חבילות של חבורת הזבל בדרך חזרה מעבודה.
• זה המקום שתמיד קובעים להיפגש ביום שישי ומשם יוצאים.
• זה לפחד לקנות שם סיגריות כי הוא מכיר את אבא שלך.
• זה המקום שממנו לוקחים אוטובוס לחיפה.

נראה לי שמעולם לא נכתבו כ"כ הרבה מילים על מקום כ"כ קטן, אך יחד עם זאת כל כך משמעותי, אפילו אם קלוד לא התכוון לכך.