מזון מהיר

היה לאחד מאיתנו צורך מיידי במזון מהיר היום. זה קורה לפעמים.

כל המקומות בשכונה היו לא רלוונטיים אז הפור נפל על התקדמות לכיון התחנה המרכזית החדשה.

עכשיו, כאילו, שתבינו. לכתוב על התחנה המרכזית החדשה זה ממש לא רלוונטי. את שלל התובנות שלנו על התחנה המרכזית החדשה סיימנו בערך בקיץ 96.

בראשית-אמצע שנות התשעים עת נחנכה המפלצת הזאת, היינו עדיין בתיכון.

הפרספקטיבה שלנו היתה דלה מאוד. חוץ מהתחנה המרכזית הכרנו את שיינקין,את הסנטר, את שוק הכרמל וחלקים מסוימים מאלנבי, לצערנו הרב הכרנו את איזור האופרה- לא כולל "יטבתה בעיר", את כיכר מלכי ישראל, כלבו שלום-כזיכרון ילדות מעומעם עם בריכת הכדורים שלא היתה שם אף פעם( עיין ערך "24 רופי" ו"אלטלנה"-מקומות שכולם אומרים שהיו בהם וגו), וכמובן את בתינו בעיר- אוסישקין הי"ד ובלומפילד יבדל"א.

ההגעה שלנו למקום המכוער הזה היתה גם סוג של חווית נעורים.

מהר מאוד מיצינו שם כל הכל.

ההתלהבות מה"בייגל טוסטים ששמים לך מה שאתה רוצה", ההלם מהקבצנים , הסלידה ממכונות המשחק ואחר כך הקבלה שלהם בהבנה. מתחם השווארמות המיותר, הקומות שהפכו לריקות ומזמינות סוטים וסתם אנשים ששמחים ללכת כל היום, בלי לדעת לאן.

בעיקר מיצינו כי גילינו שאין שם כלום, ואחרי שסגרו את חנות הדיסקים היפה, ואת חנות הספרים המזמינה חיפשנו תמיד רק את הדרך המהירה לצאת למקום יעדינו.

את העשור שחלף בילינו הרבה באזור, אבל מהתחנה המשכנו לקחת רק מה שצריך, ובעיקר חשנו תמיד שזה מקום מיותר שהוא אמנם מיקרוקוסמוס מטופש, אבל לא שונה ממליון מקומות אחרים.

בטח לא ראינו בתחנה יותר מפחידה,אלימה, משעממת, מנצלת, חקיינית,מלוכלכת ואפורה מכל מה שהפכה החברה שלנו להיות בעשור וחצי האחרונים.

אז התיישבנו לאכול והגדלנו בשקל תשעים, וכל הסיפור.

אכלנו לשובע והכל היה בסדר עד ש..

חייל הגיע אחרי ארוחה עם חיילת נוספת, לשרותים. שם,ברשת המזון המהיר, בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. וראה את השלט

 

 

 

הוא הסתובב והלך עצוב החוצה.

עכשיו, למי שמבקר שם הרי ידוע שהשלט הזה תלוי שם סתם כדי להבריח אנשים. הרי עובדים נכנסים לשם ויוצאים. ואם אתה מתעקש אז פותחים לך.

אבל החייל הזה לא רכש עדיין את רזי הישראליות. הוא אמנם נראה כבר כאילו הוא כמה שנים בארץ, אבל הוא צבוע בצבע שאמור לבדוק את התיק בכניסה, והוא לא אמור להיות מישהו שמסתדר פה.

חזרנו עצבניים למחשב וראו זה פלא נתקלנו בכותרת הזאת.

ישראל, 2008. הנה, בלי שהתכוונו, ברח לנו מסר חברתי.

ברח, כמו שברח ההוא מהמשפחה שבנתה את המפלצת הזאת, שהשאיר פה אנשים בלי בית וברח.

מזל שלא לקחנו קינוח