עננה אחות לי והרוח אח

אתם יודעים שלהוציא ממני פוסט בלי טיפת ציניות זה לא דבר פשוט. אבל הנה זה מגיע.

אברמק קופלוביץ נולד ב1930 בעיר לודז. אחרי שנתיים בבית ספר פולני הוא נסגר,יחד עם שאר יהודי העיר  בגטו.הגטו השני בגודלו בפולין.

אברמק הפך שולייה בבית מלאכה לסנדלרים. כך הוא העביר את ימיו. במאבק ההישרדות היומיומי הנורא הזה, שמסביב מוות ומחלות,רעב והוצאות להורג. יודנראט והקצבת מזון- לא דברים שיש דרך להתכונן אליהם, אברמק כתב שירים. 8 במספר,ושני מחזות קצרים.

הוא תיאר את החיים כמו שהם,אבל ממבט שמבין ויודע הכל. כמו שרק ילדים יכולים לראות את המציאות. מבין לאן נושבת הרוח,מבקר את הפערים הכלכליים בגטו ובתוך כל זה-לא מפסיק לחלום. להאמין. לקוות.

בגיל 14 הוא נרצח במחנה אושוויץ בירקנאו. אביו ששרד את המחנה מצא בבית את מחברת השירים .לימים נישא לחיה גרינפלד,ניצולת שואה. הם הכירו בלודז, ועלו ארצה ב56 עם בנה של חיה,אליעזר גרינפלד- לולק.

אל הבית בחולון,בית פשוט ויפה בשכונת תל גיבורים- הבית בו שכנה המחברת ואיתה סיפורו של אברמק כל אותן השנים עד 1983, הגיעו אתמול אנשים מבוגרים ו20 ילדים לערוך מסיבה.

בשירו "היי במחלקה" הנהדר כתב אברמק על חגיגה שאמורה היתה להתרחש בחמישה עשר בדצמבר. נאסף כסף,הכל היה מוכן, אבל החגיגה נדחתה ונדחתה ולבסוף לא התקיימה.

בפברואר 2004 מצאתי בחנות ספרים יד שניה את ספר שיריו של אברמק "משל עצמי" שתורגם מפולנית בגאונות מופלאה על ידי עירית עמיאל.

עליתי על מונית והבאתי אותו בהיסטריה לאוהד קוסקי היקר לי כאח. מלחין גיטריסט וזמר ענק.

זה היה כמה שנים אחרי שהלהקה שלנו ההיא ( קרח תשע) נותרה רק זכרון. היינו בדרך לפרוייקט נוסף, עסוקים בטרדות החיים הרבות.

שיריו של אברמק הקסימו את שנינו ומיד גם את רועי הדס היקר, חברנו לקרח תשע ולעוד מיליון אקספרימנטים עוד מכיתה ח בערך. הטלפון הבא היה לעידו קגן, עוד חבר מכפר סבא, מוזיקאי ואמן מחונן, ממקימי מיומנה ועוד ארבע מאות אלף דברים אחרים. וטלפון לאיל תלמודי,ולעוד כמה חברים. משם הכל כבר התגלגל. הוצאנו דיסק,מדי פעם נפגשים ומופיעים. אני נוסע הרבה מאוד לפולין ומדי פעם אפילו מספר את הסיפור.

אבל אתמול היה יום מיוחד. בבית שבו נמצאה המחברת שמנו שלט. שידעו כל העוברים ושבים.

שהיה אברמק, ושהיו מיליון וחצי ילדים שחלמו חלומות,והאמינו. ומישהו החליט לרצוח אותם.

היתה שגרירת פולין בישראל, והיה מוטי ששון,והיו מכובדים וחברים, בין היתר שמואל וילנברג היקר, ניצול כמעט אחרון ממחנה טרבלינקה.

אבל היו גם ילדי כיתה ד-2 מבית ספר שער האריות. ילדים מקסימים שהכירו את לולק ביום השואה האחרון וכתבו מכתבים לאברמק. הם באו עם חולצות יפות,נרגשים באמת, והיו שותפים לחגיגה שהתקיימה באיחור של 70 שנה בערך.

נייר הקופּי

למרות שאנחנו תוהים לעיתים על רמת הנחיצות של חלק ממשתתפיה או הרגלי ההיגיינה האישית שלהם, המחאה החברתית בישראל לא עוברת מעל ראשה של מערכת קו 17. את החרם המכוער על הקוטג' החרמנו והרפורמה בתחבורה הציבורית, שהתאכזרה במיוחד לאחד מאיתנו, לא הייתה מספיק מעניינת כדי שנדון בה, אבל המאבק הנוכחי לצדק חברתי עודד אותנו לחשוב קצת.

שמחנו לראות שברוח ערכי הבלוג הקימו המוחים צוות חלופי לזה של ראש הממשלה. כסמכות מובילה לעניינים חלופיים לא היתה לנו ברירה אלא לכנס צוות חלופי משלנו שהורכב מחברי המערכת, מקורביה וידידיה על מנת לגבש את מסמך הדרישות החברתיות-כלכליות של קו 17. להלן מסקנותיו הראשוניות:

חלק א'-השינויים במדיניות הכלכלית:

1. יוזל ב- 50% מחיר הקולה גדול ולא יגבה תשלום נוסף עבור קירור
2. תופסק מדיניות התמחור הרנדומאלית בסנדביץ' בשוקן
3. בתי עסק ביפו יגבו מחיר אחיד מדוברי עברית וערבית
4. תוחזר למקומה מדיניות ה"שתיים בחמש" במגרשי הכדורגל ומדיניות ה"שלוש בעשר" תוצא מחוץ לחוק
5. מכונות הכרטיסים של רכבת ישראל ייתנו עודף בשטרות- המצב הנוכחי, בו נוסע המשלם בשטר של 100 ₪ יוצא מהתחנה שהוא עמוס בחמישה ק"ג נוספים של מטבעות פשוט בלתי נסבל
6. הנחה לחיילים במדים תותנה בהצגת אישור כי החייל לא שומע מוזיקה דרך הטלפון הנייד בחבורה ציבורית
7. הפריפריה, או כמו שאנחנו מכנים אותה- מקומות מיותרים, לא רק רחוקה ולרוב בלתי מעניינת אלא שההגעה אליה עוד כרוכה בתשלום. כדי לעודד הגעה למקומות כמו יקנעם, אלעד וחדרה הנסיעה אליהם בתחבורה ציבורית תהיה חינם
8. בהמשך לסעיף הקודם: "נסיעה בדן בפתח תקווה תעלה 1.2 ₪ כמו בימי נעורי" (י.א)- אזרחים שמתנייעים בתוך העיר הזאת זכאים להקלות משמעותיות מהמדינה
9. עוד בעניין התחבורה הציבורית: נהגים לא יהודיים של מוניות שירות לא ייגבו תעריף שבת
10. מחירי המוצרים בחנויות של תחנות דלק, תחנות רכבת ושדה התעופה לא יעלו על 150% ממחירם בכל מקום אחר בארץ
11. התשלום על מזונות הנמכרים במשקל יהיה בהתאם כמות אותה ביקש הקונה במקור ולא עפ"י המשקל בפועל- למשפט "ביקשת 100 גרם אבל יצא 170, בסדר?" אין מקום במדינת רווחה
12. המוצרים בחנויות "הכל בשקל" באמת יעלו שקל
13. תוכן שקית החטיף תהיה, לכל הפחות, ביחס של 85% לגודלה
14. חשמל חינם לעובדי חברת החשמל תהיה זכות העוברת בירושה

חלק ב'- מקורות מימון לדרישות אלו:

1. מס אותנטיות- הטלת מס על ביקור בשוק לוינסקי בימי שישי של תושבים מחוץ לאזור ועל צלמים חובבים בפלורנטין. מס דומה יוטל גם על בעלי חנויות המתחזקים בתי עסק מוזנחים במכוון
2. קנס "כאן בפינת הרחובות פרנקל והקישון" בגובה 1 מליון ₪ יוטל על מדריכי סיורים עירוניים המסתייעים במערכת הגברה. כצעד מניעתי תשלל מהם גם תעודת המדריך והם יסורסו
3. היטל האסתטיקה- היטל בגובה 700% על טקסטיל שנמכר בתחנה המרכזית. צעד זה לא רק יגדיל את הכנסות המדינה אלא גם יקטין את מספר האנשים שקונים שם בגדים ולכן ישפר במידה משמעותית את רמת האסתטיות של הרחוב התל אביבי
4. אגרת "כאן זה עזריאלי?"- במהלך חופשות לימודים ייגבה תשלום נוסף מנוסעי הרכבת על בן משפחה שלישי ומעלה

הדרישות שפורטו לעיל והחזון שלהם לחברה הישראלית הן, כאמור, טיוטה ראשונה. אתם מוזמנים לדון עליהן איתנו ולהוסיף הצעות משלכם.

אנשים בורחים מראשון לציון בבקרים

אנשים בורחים מראשון לציון בבקרים
הם פשוט מתעוררים.
מגלים שבראשון הם
חיים.

האוטובוסים שיוצאים מראשון בבוקר מלאים
תמיד הם מלאים.
אני רואה אותם כבר שנים.
בדרך בן צבי,בשוקן. נהנים.
הם מבינים שהם קרובים.
גם עכשיו כשהשתנו להם הקווים
הם על הבוקר קמים,ובורחים.

כשאחר הצהריים מגיע הקווים שוב מלאים.
אנשים שפופים,דחוסים. מפאת כבוד לעבר לא נגיד את מי הם מזכירים.
לראשון הם חוזרים. או הביתה,או למקומות בהם דוקרים.
מעבירים את הלילה, מחכים לבקרים.
מגיע עוד בוקר,"רב קו" מוציאים.
שלא לדבר על איך נראים שם החיילים.
החיילים מראשון לציון, על הבוקר בקווים.

פיתחו את השער, פיתחוהו רחב

בנסיבות מוזרות יצא לשניים מאיתנו לנסוע ליום כיף באזור ים המלח.

כידוע לכם חברי המערכת של קו 17 הם מרצים מבוקשים בתחומים שונים וגם הפעם הוזמן אחד מאיתנו לדסקס על הא ועל ודא. השני לא היסס, אחרי הכל, הרפתקאות בשילוב א. צהריים חינמית הן תמיד סיבה מספקת עבורו לצאת מאזור חיוג 03.

לצערנו הרב לא נמצאה דרך להגיע לים המלח שלא דרך ירושלים ונאלצנו לנסוע בכביש ההוא.
איך שיצאנו אחד מאיתנו קיבל טלפון מתעניין במיקומו.
"אני? איפה אני בעצם?" שאל האחד מאיתנו את השני ובאותו רגע שניהם הבינו, צמד המילים ההוא, שתמיד מגיע שנוסעים רק לכיוון של ירושלים, "אני בשער הגיא".

שער הגיא.

המילים אמרו הכל. שער הגיא זה בעצם כל מקום שהוא מהרגע שיצאת לכביש לירושלים ועד הרגע שאתה בגינות מהדיווחי תנועה(אגב,אין שם גינות, רק כמה פרחים כמו בכל עיר בכניסה).

לא משנה איפה אתה, אם זה בדרך לירושלים אתה בשער הגיא.

"מה זה בעצם שער הגיא"? שאל אחד מאיתנו את השני.
"טוב ששאלת", השיב לו השני, "זה האם אמא של החלאס".

קודם כל,אין ילד שלא מתבלבל והנה אנחנו נגיד לכם שזה נורמלי- מה ההבדל בין שער הגיא לבאב אל ואד? זה אותו דבר?
אוקי, נגיד שזה אותו דבר. המשוריינים האלה בצד הדרך? חלאס. זה קרטון ביצוע.

בעצם, כל הדרך לירושלים מה יש לך?
שירים של יום הזכרון?
זה הכל?
ברוך ג'מילי?

כאילו, אם נניח אתה חושב שכל המקומות האלה שמופיעים בשילוט קיימים אז מה זה אומר שיש שם?

לטרון זה מקום של סוף טירונות תותחנים. אין לאף אחד מאיתנו חבר בתותחנים, לכן לדעתנו המקום לא קיים וגם אם הוא קיים הוא בטח לא נחוץ.

יער קדושי זגלמביה. איפה זה זגלמביה? אל תנסו לברר-הם אף פעם לא עונים.

אוקיי, אתה חולף על פני ערים של נגדים. אבל גם הן יותר מיזמי פליימוביל משורטטים במעגל מכל דבר אחר ואין בן אדם בעולם שיוכל להעיד שהוא שכב עם מישהי בשהם לכן גם שהם לא קיימת.

יער בן שמן דווקא קיים, אבל הוא נגמר כשאתה מסיים את כיתה ו' אחרי שהיתה לך שם מסיבת סיום או מחנה קיץ.
חמור מזה- אם עברת את כיתה ו' ואתה מכיר את יער בן שמן זה אומר שנסעת לשם מיוזמתך לעשות שם פיקניק בשבת ואז מצבך חמור שבעתיים.

יש את מיני ישראל. שזה ביי דפינישן דבר שלא קיים. זאת אומרת זה ראסמי ממשיך את הקו של המשוריינים והקרטון ביצוע רק במאה שקל לבן אדם.

אוקיי- יש את מחלף ענבה, שתודו שכשהייתם קטנים הוא לא היה קיים=הוקם רק אחרי שהוקמו שהם ומודיעין כדי שיהיו כתוב שהן צמודות לפארק= גם פארק ענבה לא קיים.

אז עם מה נשארנו?

המון תחנות דלק: פז-שורש,שואבה,בית זית,הראל.

בהראל יש גם קניון ויש לאסוף את א.ש מתחת לגשר של המחלף לפעמים, אבל אין באמת יישובים מעבר לתחנות הדלק האלה.

כשחוזרים מירושלים, ליד מחלף חמד, יש את הלבנונית ועוד 3 חומוסיות- אבל אין שם יישוב. ואל תדברו איתנו על בית האח הגדול כי בית האח הגדול גם הוא מקום שלא קיים.

יש דבר אחד מרגש בדרך לירושלים שכן קיים ואותו אנחנו אוהבים בגלל הסיפור המרגש שלו והסוף שתמיד מזכיר לנו את גבורת היוונים ( תודה רבה פנתנייקוס) והוא קברות המכבים.

אבל חוץ מזה?

מדהים איך אתה תמיד אומר שאתה בשער הגיא ותמיד זה נשמע אמין ואף אחד לא חושד .

ובפתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד

אי אפשר להסתובב במדינה שלנו בחודשים האחרונים ולא לשים לב למדים החדשים של משטרת ישראל. משטרת ישראל.

אחד מאיתנו ראה אותם לפני כמה חודשים בפעם הראשונה בפשיטה על עבריין בן 30 לערך ששתה להנאתו בירה בקיוסק ליד בלומפילד לפני משחק וזכה בשפיכה מוקדמת של המשקה והסבר על חוק היובש+אזהרה.

אותו אחד לא הבין מי אלו האנשים הלבושים כחול כהה וכובעים מצחיקים האלה ואז חבר שלו הסביר לו ש"אלה המדים החדשים של המשטרה".

כחלק מתהליך המיתוג של המשטרה הוחלט כנראה על החלפת המדים. עוד הוחלט על גיוס שוטרים חדשים. הקמפיין,אגב, שתוכלו לראות על גבי אוטובוסים ושילוט חוצות מכוער כולל הומאז' ללהיט ממצעדי הפזמונים העדכניים ומהפלייליסט גלגלצ "בא לשכונה שוטר חדש ("תביא משהו טוב שימשוך את הצעירים. להיט מוכר אנרגטי" –בטח ככה זה היה בישיבת המיתוג).

אבל המדים,המדים נותרו בעיניי אחד מאיתנו תעלומה.

למה הם נראים ככה?

בהתחלה זה היה נראה די פשוט. המדים האלה פשוט מזכירים משטרים אפלים.

טוב,נוח, מובן לכל תושב, בטח אם הוא ערבי,מבקש מקלט,עני,אוהד כדורגל או מפגין למען הדמוקרטיה.

אנשים יראו שהשוטרים לובשים כהה וכובע מצחיק ויוכלו ישר לעשות את החיבור.

אבל עוד שבוע עבר ועוד אחד וההסבר הזה לא הספיק לאחד מאיתנו שלא הבין למה שפכו כל כך הרבה כסף על מדים חדשים.

ואז הגיעה ההודעה על מינויו של הלל פרטוק לדובר המשטרה.

וזה הסביר את הכל.

עכשיו,פרטוק, מכיוון שאני מכיר אותך טוב ואתה מכיר אותי טוב, ואתה שונא אותי לפחות כמו שאני שונא אותך, ואני יודע שאתה מגגל את השם שלך לפחות חמש פעמים ביום, ואתה הרי יודע שככל שכותבים יותר פעמים הלל פרטוק הלל פרטוק הלל פרטוק הלל פרטוק זה מרים את הסיפור, אז אחרי שוידאנו שזאת תהיה תוצאה גבוהה בחיפושים עליך בגוגל(אל תדאג, יש לנו עוד דרכים) אפשר להסביר.

המדים של השוטרים הופכים אותם דומים לחיילי פליימוביל. מכיוון שפרטוק יודע לדברר רק דברים לא מציאותיים, אחרי הכל, הוא היה הדובר של רון חולדאי ואמר עליו דברים טובים יומם וליל- כך יהיה גם עכשיו.

פרטוק בונה לו חיילי פליימוביל.

כשיש לך פליימוביל ביד תוכל להגיד שמשטרת ישראל שומרת על האזרחים,נקייה משחיתות,נוקטת יד אחת כלפי כל בני האדם.

חיילי פליימוביל אינם אלימים, לא מנצלים מינית,לא מכים אזרחים חפים מפשע ולא לוקחים שוחד.

שלא כמו פרצופו של פרטוק לוח הפליימוביל הוא לוח משחק חלק שאפשר לעשות בו הכל.

אז בהצלחה פרטוק במשחק החדש שלך.

אנחנו שונאים אותך מכל הלב ונמשיך לאחל לך, בצורה דמוקרטית בלבד, רק רע בחייך המלוקקים.

איפה נעלמתם?

מזמן לא כתבתם, הפטיר בעצב כבוש הקורא ההדוק א.ש.
מזמן לא כתבנו. לך תתחיל להסביר.
ניסיתי לכנס את המערכת. אבל כרגיל- דממת אלחוט.

אוכל האגסים ולועס המלפפונים שפעם היה חבר שלנו לאבו חסן ולשווארמה המריא הבוקר לאירופה. אז פניתי למייסד הבלוג, שעל אף הבגידה בשישי שעבר הוא עדיין דרך ארוכה עם הקו.

"על מה רצינו לכתוב"?

"וואלה. לא חושב שרצינו לכתוב על משהו."

אני יודע על מה הייתם מתים שאני אכתוב. על התואר של פ.צ ריאד.

פה הדעות בינינו חלוקות.
ההוא שונא אותם.
בסדר, הוא גדל שם.
צריף,
יאסני(קאפו וגו),
צבר,
במבינו.
כל הגעשעפט.

אני? אנחנו?
אין לנו איתם כלום.
הם חושבים שאני צוחק כשאני ממשיך לקרוא להם "אשדוד עם תארים" ומתעלם מהם.
הם מאוד רוצים שאשנא אותם אבל אין לי איתם כלום.

אז על מה נכתוב?

חולדאי הבטיח לקפוץ לירקון. נחזיק אצבעות לכל המפעלים המזהמים הקדושים והיקרים.

התימניה הרימה להנחתה אבל אז הפסידה בשמינית גמר, אז הלך המומנטום.

הלל פרטוק מפסיק להיות הכלבלב של הראיס והולך להמשיך להגן על פשעים במסווה של דמוקרטיה. אנחנו בזים לפרטוק. הוא אדם מלוקק ופאטתי. אנחנו שונאים אותו. אבל על זה לכתוב פוסט?

הרצל משיק משחק. נו. באמת. מיזם יפה של מחלקה נחמדה אבל הרצל..נו..

מסיבת הרחוב בפלורנטין הדרדרה לתהומות חדשים.

הדון קיבל פרס ישראל ואתמול מבקר המדינה קבע שיש שחיתות בחולקת כרטיסים ליד ושם ושהשיפוץ שלו היה מושחת ומיותר. ספרו לנו על זה.

המון סורים ניסו לפרוץ למג'דל שמס.
אנחנו מניחים שהם נתקלו בעליית מחירים במכולות ובמחסור שמורגש בכל הארץ בממתקים חלופיים ועשו אחורה פנה.

אז אלה הם חיינו בזמן האחרון.

יכול להיות יותר טוב?

יכול לבוא אסון?

נימה וחצי מהצל

אחד מאיתנו היה השבוע בקיבוץ אהוב עליו בדרום.

זה היה חייב לפתוח את הויכוח ההיסטורי שלנו: איזה קיבוצים יותר אהובים- בצפון או בדרום?
זה ויכוח ארוך שנים ששורשיו עוד בגליציה. ונקראנו לפסוק.
כמובן שהדיון על קיבוצים לא יכול להיות מנותק מההקשר הגאוגרפי, כלומר- האם אנחנו אוהבים יותר
את אזור הדרום או את אזור הצפון.

אז נאמר על ההתחלה: אנחנו אוהבים יותר את הקיבוצים בדרום.

אנחנו חושבים שאם כבר להיות תקועים במקום שאי אפשר לקנות קולה אחרי 7 בערב, שאנשים אומרים עדיין "אייה" כמו בארץ נהדרת, שהבמה של הפאב היא ממשטחים של המפעל וכו וכו,

אז עדיף שזה יהיה בדרום.

יש שם כמה דברים שהופכים את זה ליותר נסבל:

-אין את צומת המוביל וכל הפקקים הנגועים האלה בחזור. כאילו, יש את העניין שאתה נאלץ לעבור ליד מקומות כמו בני ע"יש, פנימיית כנות ,ל"ע, גדרה, והקיבוץ של הקופסאות שימורים, אבל עדיין אין את כל הסיוט הזה של ואדי ערה ואדי מילק כביש שש המוביל גולני בלה בלה.
(מה שמוביל אותנו לדיון אחר- מה ההבדל בין מסמיע-קסטינה-ראם-בית קמה?).

-קיבוצניקים בדרום נוסעים לשדרות,נתיבות, אופקים ובאר שבע. אוקי, דעותינו על אבק ידועות, אבל לפחות זה ערים שא-חושפות אותך לדברים החשובים בחברה כמו כדורגל,טוטו,חומוס ומכות. ב- אתה לא תופס תחת וקונה שרשראות אורגניות בצומת אלונים וג-אם ללמוד להתלבש עדיף מפרחות שקונות מותגים מאשר מבנות שלא מאמינות בלסדר גבות בטבעון או נופית.

-קיבוצניקים בדרום אוהדים קבוצות כדורגל של הפועל ואדומות בשונה מהאהדה לפ.צ ריאד בצפון.

-קיבוצים בדרום מופרטים פחות. נכון שזה גם קצת כי הדואר לא מגיע אליהם. אבל עדיין.

קיבוצים בדרום הם עדיין בדרום. זה נכון. ושלא ישתמע שאנחנו בעד להתרחק מבלומפילד.

רוב המגיבים שלנו הם קיבוצניקים מהצפון. אבל על הזין. שבוע טוב.